מחר השנה נגמרת.
2016 על כל הברכות והקללות שלה צועדת ומפנה את המקום לשננת 2017
ברגעים האלה של החלפת משמרות, אנחנו עסוקים בדרך כלל בסיכומים ובאיחולים.
אז מה היה לנו שם?
לאן רצינו להגיע?
ולאן באמת הגענו בפועל..?
מה מנע מאיתנו להשיג ולקיים את ההבטחות שהבטחנו לעצמנו בתחילת השנה הקודמת?
מה נספר לנו השנה על מנת להצדיק את מה שאנחנו עושות או לא עושות?
אז גם אני בוחרת שלושה תחומים שונים בהם אני רוצה להתחייב לעצמי ולהתניע תהליך של שינוי.
כי הגיע הזמן, כי למילים יש כח, כי למה לא בעצם..?
אז הנה אני מתחילה וישר איפה שכואב:
הגיע הזמן להיפרד משלושת הק"ג ? אני מבינה שלפני שנה וחצי בחרתי לעלות אותם בשבוע קשה במיוחד, אבל מאז אני לא באמת עושה מאמץ כן ואמיתי להיפרד מהם לשלום. למעשה אני לא מרפה מהם והם לא מרפים ממני. נכון ששלושת הק"ג הללו הם לא הדבר שמפריד ביני לבין האושר המוחלט, אבל עדיין חוסר היכולת שלי להתמיד בתהליך המתסכל מבחינתי של להוריד אותם, גורם לי לתהות ? מה אני באמת רוצה? ולמה אני לא משיגה את זה אם זה תלוי רק בי?
לאחרונה אמרה לי חברה שאולי שלושת הק"ג הללו מגינים עלי ממשהו. מהווים מעין מחיצה ביני ובין הפחדים, המחשבות והבורות. כאילו האוכל באמת מספק נחמה ופתרון אמיתי כשרע, עצוב וחשוך. אז זהו שלא ממש ולא באמת..
אני מתחייבת בפני עצמי לנסות ולהתמודד עם השדים בראש בדרכים נוספות ולא בהכרח בפיתרון הזמין והמוכר ביותר. זאת התחייבות לא פשוטה לביצוע, אבל קיבלתי החלטות מורכבות ממנה במהלך החיים, אז אם זה באמת מה שאני רוצה, הגיע הזמן להיות נאמנה לעצמי ולגופי ולהתייחס אליו בכבוד הראוי מבחינה רגשית ותזונתית.
הגיע הזמן לזמן שלווה ? איך מזמנים שלווה? איך מקבלים החלטה מודעת ושכלתנית של לחיות ברוגע? או לפחות ברוגע יחסי? גם הבחירה הזאת היא מורכבת ולא פשוטה, אך עדיין אפשרית. אני יכולה לבחור במה אני מתמקדת, את מה אני מעצימה ובעיקר מה מנהל אותי: האם אני בוחרת להתמקד בפחדים או באופטימיות? האם אני רואה את עצמי באור גדול ומעצים או באור קלוש ומקטין? האם אני בוחרת לעשות את הדברים שגורמים לי לחייך ולהרגשי טוב עם עצמי או נכנעת לשיגרה האפורה והמכבה לעיתים?
הגיע הזמן לשמו ולהכיר ב-יש הקיים בחיים שלנו ? יש לנו כל כך הרבה "יש" סביבנו. אנחנו רואים בו מובן מאליו מפני שהוא שם. זמין, קיים ונוכח. האם נעריך אותו, חס וחלילה רק כשהוא ילקח מאיתנו? כשלא נוכל לקום לבד? לבשל לעצמנו? להתלבש? להריח?לחיות? החיים שלנו מורכבים מהמון יש וגם מאין. מי שחווה שמונים אחוז יש לעומת עשרים אחוז אין מוגדר מחקרית כאדם מאושר. אני יודעת שיש מצבים בהם האין מאפיל על היש ואנחנו רואים רק אותו. תמיד יהיה לנו אין כלשהו. אני מאחלת לעצמי לדעת להתמקד ביש ולהתעצם ממנו. להכיר אותו ולהעריל אותו, הוא לא מובן מאליו.
"כשמתמקדים ביש, היש גדל".
אני מאחלת לכולנו שנה מופלאה!
מיכל
מיכל צרפתי
מאמנת אישית לנשים.
www.living-max.com
